1.
הרבה סופרלטיבים אפשר לקשור לר’ אלי ליפסקר. פורץ דרך, מחולל המהפכה, מאבות המוסיקה החסידית בדורנו, ממעתיקי שמועת הניגון החב”די ועוד. אין ספק שלאיש זכות בלתי מבוטלת בכל הקשור לתחיית הניגון ונוסח התפילה החסידי בדור שאחרי המלחמה.
אבל לא לדמותו המרתקת של ר’ אלי אני נדרשת, שכן זו ודאי תקבל את הכבוד והמקום הראויים לה, אלא לסיפור אולי הכי מפורסם של ר’ אלי, שבאופן טבעי היה גם הראשון שהתפרסם מיד לאחר היוודע השמועה הכואבת על פטירתו.
אלי הגיע לניו יורק כנער צעיר עם אחיו הרב שניאור זלמן. מאז ילדותו נמשך למוזיקה, אולם העיסוק במוזיקה היה אז חלום בלתי מציאותי בעליל. הן מבחינת האפשרויות הכלכליות של הוריו כעולים חדשים בשנות ה-50, ובעיקר משום שהמחשבה שבחור חסידי יתעסק במוזיקה, ועל אחת כמה וכמה שילמד מוזיקה בצורה מסודרת – הייתה מופרכת ומשוללת מן היסוד.
אבל אלי הצעיר לא ויתר על החלום המוסיקלי שלו, וברגע שירד מן האוניה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, חיפש אחר ההזדמנות הראשונה להגשים את חלום ילדותו.
זו לא אחרה לבוא והוא נרשם ללימודי מוזיקה אליהם היה חומק בין סדרי הישיבה.
אלא שעוף השמיים הוליך את הקול, המידע המפליל על לימודי המוזיקה הגיע לאזני הנהלת הישיבה, וזו נחרדה ממעשיו של הבחור הישראלי ש’פורק עול’ בעיר הגדולה.
התכנסה הנהלת הישיבה וישבה על המדוכה, ולאחר דין ודברים הוחלט וסוכם כי לימודי מוזיקה הם מעשה אשר לא יעשה. נמנו, איפוא, וגמרו לסלקו מן הישיבה.
כשנכנסה הנהלת הישיבה אל הרבי מליובאוויטש למסור את הדו”ח על מצב הישיבה וסיפרו על החלטתם, שאל אותם הרבי בפליאה: לזרוק אותו מהישיבה?
הפוך, אמר להם הרבי, הוא הרי בודד כאן בניו יורק, שאלתם אותו האם הוא זקוק אולי לעזרה במימון ללימודי המוסיקה?
את סוף הסיפור רבים מכירים: אלי למד מוזיקה, והפך למוזיקאי שתרם רבות לשימור והקלטת הניגונים החסידיים, הוא כתב תווים לספר הניגונים, הקים וניהל מקהלות ילדים, והיה מעורב בכל הפקה מוזיקלית שקשורה לחב”ד באותן שנים. אין ספק שלימודי המוזיקה הללו, הביאו לתרומה גדולה לשירה ולניגון החסידי בכלל ולניגוני חב”ד בפרט.
2.
יש כל-כך הרבה מה ללמוד מהסיפור הפשוט הזה. או בעצם הלא פשוט בכלל הזה.
על הדאגה של הרבי לנער צעיר שנפרד מהוריו ונמצא לבד בניו יורק (בהזדמנות אחרת סיפר ר’ אלי שביחידות הראשונה אמר לו הרבי ששמע אותו משתעל בחוץ ושאל אם הוא ביקר אצל רופא); על היחס של הרבי לסוגיית ההרחקה מן הישיבות ועוד.
אבל אותי תפסו בסיפור הזה שתי נקודות:
הראשונה – זו הצורה שבה הרבי הופך את החיסרון למעלה. או יותר נכון, לא הופך, אלא רואה מעלה במה שכולם רואים כחסרון. הגישה הזו של הרבי באה לידי ביטוי בעוד המון נושאים. ביחס לטכנולוגיה, למדע, לעולם ועוד.
בעוד זרמים שונים ראו בכל אלו בעיות שצריך להשמידם או אתגרים שצריך להתמודד איתם, הרבי ראה בכך הזדמנויות מדהימות לחולל מהפכות של הפצת תורה, חסידות ומעשים טובים – ולהפוך את העולם למקום הרבה יותר טוב.
הגישה הזו של הרבי היא אחד הכללים החשובים בחינוך. לראות בכל דבר את ההזדמנות.
זה רק עניין של נקודת מבט, בעיות ודברים שמתרחשים או מתפתחים שלא בדיוק על פי הציפיות שלנו ישנם כל הזמן, העולם הזה הרי הוא לא מוצר בהזמנה. אבל לנו נתונה תמיד הבחירה החופשית האם לראות בזה בעיה שיש לחפש את הפתרון שימגר אותה, או לראות בזה הזדמנות פז ולמצוא את הדרך למנף אותה ולצמוח ממנה.
3.
הנקודה השניה – אינני יודעת אם האמירה הזו הייתה או לא, האם כיום המצב שונה או לא. אבל – כשרונות, ובפרט אצל ילדים צריך לטפח.
כשרון הוא מתנת שמים. וזלזול בו הוא כפיות טובה. כאילו אנו אומרים לבורא עולם: תודה, אבל לא היית צריך… אין לנו מה לעשות עם זה.
זה לא חייב להיות כשרון בלימוד או בהבנה. כל כשרון שהוא – במוזיקה, שירה, משחק, אומנות, ואפילו ספורט מגביר אצל הילד את הביטחון העצמי שלו, מה שיתרום לו אחר כך גם בלימוד ובהבנה של לימוד התורה.
אז חפשו את המתנה שילדיכם קיבלו מהבורא טפחו אותה וטפחו אותם.
• הטור נכתב עם שניאור חביב
• מירי שניאורסון – מנחה, מרצה, ושליחה בתקשורת. להזמנת הרצאה השאירו פרטים: lp.770marketing.com/miri_shneorson